בישרתי לחברים, שאני מקדים לפרוש לגימלאות. מי שטוב לו בעבודה ובודאי מי שאינו יודע להנות מפנאי – הגיבו בצער ובדאגה. היו כאלו, שפשוט הצטערו כי לא יראו אותי מדי בוקר בעבודה. צער זה בא להעביר מסר אמיתי, שאחסר להם כי אני באמת יקר להם. החרדים ודואגים בגין תפיסתם הם מצב של היות מחוץ למעגל התעסוקה, גם הם אולי חושבים עלי ועל המצפה לי, אבל הם מגיבים לחרדותיהם ולא להעדפותיי.
מי שעומדים בעצמם לקראת פרישה באופק, בודקים את תנאי הפרישה המוצעים לי ובאופן טבעי הם מנסים ללמוד מהם על האפשרויות שלפניהם.
התגובה התואמת ביותר היתה, לדעתי, של מי שבדקו מה הרגשתי ומה עמדתי ביחס לצעד המשמעותי הזה במעגל חיי. הם הכינו עצמם לשמוח בשמחתי ולהשתתף בצערי, על פי מה שאחווה אני.
בהתייחסותנו ליכולת לאמפתיה המדובר הוא אכן בכך, שבמקרה הנדון, רעי יהיה קשוב לעובר עלי ולהרגשתי במצב, יוכל לזהות בתוכו את החוויה הזו וימצא דרך שאבין וארגיש שזה מה שהוא חווה. משל כאילו התייצב מולי ומצלמה צבעונית ורגישה בידו והוא עומד ומצלם את רגשותיי ומחשבותיי ועמדותיי ואז מגיש לי באהדה את התמונה שצילם. אבל נכון הדבר, שמדובר באדם מצלם ולא ברובוט! יש שלא הצליח לקלוט את כל המצג והתמונה איננה מלאה; יש שהרעידה ידו קלות ומשהו השתבש מעט; ומה עם תנאי התאורה ואפילו טיב הנייר והדיו שיצרו את התמונה?
אם בתחום הפיזי אנחנו מבחינים במורכבות כה גדולה, אז ודאי כשמדובר ביחסי אנוש הכל הרבה יותר מסובך ומגוון.
מצופה מחבר או אדם הקרוב אלינו, שיותיר בתוך מעייניו מקום של כבוד גם לנו. מכובד מאד שיחשוב וידאג גם לעצמו ויתפנה גם לרגשותיו – חרדותיו, דאגותיו, תקוותיו, רק שלא יניח אותנו ואת האינטרסים שלנו וכלל עניינינו – בקרן זוית. מותר לו לאדם ואף טבעי, שיהיה קרוב אצל עצמו ורק שלא ישכח להתייחס לפחות קצת גם לזולתו.
20 ביולי 2007