יש, שאדם היקר ללבנו מנתק מאתנו מגע. כששומעים ממנו לפתע, יש שמתנפלים עליו: "אתה לא מתקשר, לא שומעים ממך!" כשמדובר במישהו נבון ולמי מאתנו חברים לא נבונים? – תשובה מוכנה בפיו: "גם ממך לא שומעים, גם אתה לא מתקשר!" אז כשסוף סוף מתחדש הקשר, זה מנוצל להתנצחות.
ידידה שלי קצת נעלמה לי בזמן האחרון. ידעתי, שהיא טרודה בעניינים שונים ומדי פעם שיגרתי אליה מייל מתייחס. כשלא מצאתיה טלפונית, השארתי במענה הקולי כמה מילות אהדה ואכפתיות, שהרי אנחנו ידידים טובים.
לאחר כמה ימים חזרה אלי והביעה הערכה על כך שאינני כועס עליה ושאני מגלה כל כך הרבה הבנה. בהתחלה לא כל כך הבנתי מדוע בכלל חשבה על אפשרות שאכעס עליה. הרי לא עשתה לי, חלילה, כל רע. אמרתי לה, שהיא ניתקה קשר איזה זמן לא נגדי אלא בעדה וגם אני כמובן בעדה. משק האנרגיה שלה התגייס לצרכיה באותו זמן והוא לא היה פנוי להתייחס אלי ואולי לעוד רבים אחרים היקרים לה. האם זה מפתיע, שאני מגלה הבנה לכך?
בכלל, נוכחתי לדעת, שלפעמים נאמרים דברים בין אנשים קרובים, שעלולים להתפס כפוגעים. כלל נקוט בידי, שאינני מגיב על פי התכנים אלא לפי הכוונה שאני מזהה מאחוריהם. כלומר, אני עלול להפגע מאדם יקר לי, רק אם אני מזהה כוונת פגיעה בי. במקרה כזה, לא אוהב התנסחות טקטית ולא אוהב "ביקורת בונה", כי מה שהיא בונה בי זה כעס על כך שפוגעים בי.
אם אכן אדם הוא יקר ללבנו ואנו רואים בו חבר טוב, ודאי שאנו מגדירים גם את עצמנו כחבריו הטובים; אם כך הדבר, טבעי לנו להרגיש בטחון בקשר איתו. בטחון זה עשוי לאפשר לנו לא להזדקק לאישורים תדירים על היותנו אהובים על ידו. כלומר, אם זמן מה לא שמענו ממנו והוא לא גילה לנו בפועל את דאגתו לשלומנו, אין זה אומר שאיננו בלבו ובמחשבתו וגם אם לא התפנה לחשוב עלינו, ודאי עוברים עליו דברים משמעותיים, שדורשים את התפנותו להם ופחות פניותו לנו. אין מקום, אפוא, לכעוס עליו, שלא טרח לדרוש בשלומנו ולהראות אות חיים.
קיימים כאן אם כן כמה מרכיבים: חברות טובה; הבנה לצרכיו של האחר החשוב לנו; הרגשת בטחוננו בהיותנו חשובים לו. בנסיבות כאלו, אהבתנו נתונה לחברנו גם בלא גילויים וביטויים חיצוניים תדירים והוא יכול לסמוך על כך, שבכל עת שיתאים לו לחזור ולתקשר איתנו, נקבלו בשמחה ובכבוד ולא נעסוק בניהול חשבונות ריק מתוכן.
בהקשר לכך, עסקתי במקום אחר בחברים טובים שלנו, שנעלמים כשקורה לנו אסון חלילה וכבר ציינתי, שיש, שפשוט אינם יכולים להתמודד עם המצב או האירוע שפקד אותנו והעלמותם שוב איננה מעידה על כך שלא אכפת להם מאתנו אלא, דווקא על כך שמאד מאד אכפת להם ואולי כואב להם עד כי אינם מסוגלים להתייצב מולנו והם חומקים להרגיע עצמם. זה מאכזב, כי מחברינו הטובים אנחנו מצפים להיות לרשותנו במיוחד בעת צרה ולהחלץ לעזרתנו, אבל לדאבון הלב, יש שאינם מסוגלים לכך ואם נשפוט אותם על כך אולי גם נענישם ב"הגליה" מחברותנו. במקרה כזה נחמיץ את אהבתם ואת כל מה שהם כן רוצים ואף מסוגלים להעניק לנו.
לפני שנים רבות פקד את חברי אסון נורא במשפחתו ולא הייתי מסוגל להגיע אליו לנחמו. הרגשתי בושה ואשמה נוראות והוא מצדו ניתק כל קשר איתי מאז. הפסד גדול הפסדתי, אבל גם הוא לא הרוויח מהענשתו אותי. אני סבור, שאילו אירע לו האסון הזה, חלילה, היום, הייתי כן מסוגל להגיע אליו ולתמוך בו.
נראה, שבקשרינו, ניטיב לעשות אם נגלה יותר הבנה והתחשבות ופחות שיפוטיות וספקנות. הפרגון עשוי להשתלם יותר מפנקסנות ה"מחדלים".
11.06.08