27.05.10
תרחיש ראשון:
עברתי עקירת שתי טוחנות והשתלת שלוש. ודאי שכואב. נעזוב דימומים ונפיחות וכל זה, מה עם אוכל?!!! הגוף נחלש, גם נטילת אנטיביוטיקה ל-7 ימים לא בדיוק מחזקת. עם פנים כאלו נפוחים נשארים בבית. חופשת מחלה. חולה מתאים לו להסתובב בפיג'מה, אפשר להתקלח אבל אולי לא מוכרחים להתגלח? ההסתובבות בבית היא סוג של השתרכות, מי ילך הליכה מאוששת כשהוא כל כך "חולה"? תזוזות ממקום למקום ושינוי תנוחות הגוף – מלוות באנחה קורעת לב, החיים קשים!!!
תרחיש שני:
נגד כאבים לוקחים איזה אופטלגין או בהמשך עוד אחד. הנפיחות אמורה לעבור עד החתונה ולמי שכבר נשוי, אחרי החתונה! כולה כאב סביב הפה, כאב לב הרבה יותר קשה. אפשר וכדאי להתרחץ, להתגלח, ללבוש את בגדי הבית הרגילים, לנוח יום ולחזור לשגרת חיים כמעט רגילה. מותר לצעוד בהליכה האופיינית, ממש אין סיבה לגרור רגליים ואשר לאנחות? יש מספיק סיבות להאנח בלי קשר לסיפורי שיניים.
הבוקר, למחרת האירועים המרנינים שעברתי אתמול, הרגשתי כמה בידי הבחירה בין שני התרחישים האלה. בידי לראות בסיפור משהו קשה ומשפיע מאד על הרגשתי וסדר יומי. באפשרותי גם לבחור למקם את ה"חולי" באזור חשוב מאד אבל מאד מוגבל בגופי/דימויי. קימה בבוקר וטיפול הנדרש וכמובן ברוח חיבורי: "להסתגל – לדבוק במוכר" – קירבה מרבית לסדר היום הרגיל והשגרתי. וכמאמר המשורר: "עברנו את פרעה…"
כעת נחשו באיזה תרחיש בחרתי?