המדור נכויות ושיקום עודכן: 8.12.25
האזנתי הערב לתוכנית בגלי צה"ל, בה הופיעו חיילים פגועי ראש ממלחמת חרבות ברזל. יש מי שהאזנה כזו תכניס אותו לדיכאון ויש מי שמתמלא כוחות מסיפורי הגיבורים האלו ויקיריהם.
חשבתי לעצמי: "פגיעת ראש, כמה נורא! לעומתו העיוורון שלי הרבה יותר קל".
ואז נזכרתי בהיותי בכיתה ט בתיכון ליפשיץ בירושלים. שעת ההתעמלות. כולם יצאו לפעילות ובכיתה הריקה ישבנו רוני ואני. רוני עם פוליו מילדות ולצידו הקביים ואני עם עיוורוני וגידמותי (אוי, המילה מסתיימת ב"מותי" – סמאללה!) היה לנו ויכוח: מי יותר מיסכן בינינו. רוני טען, שכעיוור אני לא רואה את החתיכות שעוברות מבית ספר "מעלה" ובעצם איזה טעם יש בכלל לחיים במצבי. אני טענתי, שכשהוא מדדה בקביו, אני מרחיב את צעדיי והוא נותר הרחק מאחור, כבד תנועה ועזוב. כך המשכנו להסביר זה לזה כמה מצבו של האחר גרוע בהרבה מזה שלנו.
אז חשבתי לעצמי הערב, כל עוד מישהו חושב שמצבו טוב מזה של מישהו אחר, זה בכלל לא משנה מה בדיוק מצבם של המושווים. עצם המחשבה, שמצבי טוב יותר, מעידה על גישה בונה ומחזקת.
אם אתה מצליח עד כדי כך להיות שמח בחלקך, זה הרבה יותר קובע מבדיקת גודל או שווי החלק הזה.