בימים אלו מלאה שנה לפעילות הגופנית הסדירה שאני מבצע – 3 פעמים בשבוע. נהגתי להתאמן עם מאמן כושר פעם בשבוע ועוד פעמיים לבדי עם אותה תוכנית. לפני 3 חודשים נפרדתי ממאמן הכושר המקסים ששכרתי כי נוכחתי, שאני מבצע לבדי בדיוק את העבודה שאני עושה בנוכחותו ולא היה לי עוד צורך בהדרכתו.
אני מנהל התכתבות אינטנסיבית בדואר אלקטרוני, ממש מדי יום. שמתי לב לכך, שכמעט שלא קורה שאמנע מלדווח באימייל על כך שבאותו יום ביצעתי את הפעילות הגופנית. שנה של עבודה אינטנסיבית ועדיין זה משהו חדש שראוי לאיזכור?
קרוב לודאי, שהכוחות הבולמים, המעכבים, המאיימים להפר את השיגרה הברוכה והבריאה – אורבים וממתינים להרפיית המתח. הפעילות מאומצת ונמשכת כשעה וחצי ואמנם בסיומה הרגשתי טובה, תאבוני בריא ובעיקר אני שבע-רצון על שעשיתי למען בריאותי את אשר לאל ידי.
ביהדות בהתייחס למצוות, מוכר המונח: "סייג לסייג"; כדי שאדם כלל לא יתקרב לעבור על איסור, הציבו לו חכמינו איסורים וחומרות שניצבים בינו לבין סכנת העבירה. יש דברים שמותר ליכאורה לעשותם בשבת, אולם, כדי למנוע אדם מלהקל מעט על האיסור ולהכשל במעבר עליו – נאסרו הדברים המותרים האלו. כך, הוצב סייג לסייג – גדר לפני הגדר, שמונעת להתקרב ולעבור את הגבול.
במהלך השנה זיהיתי לא אחת רצון לדחות את הפעילות בגלל עיפות או ארוע שחייב את פניותי במועד הקבוע. קבעתי אכן ימים קבועים בשבוע וכמעט שעות מדוייקות בכל יום ויום. מטרת הקביעות הזו היתה להכניסני לשיגרה, שתקל עלי להתמיד.
כשמזהירים מפני זיהום אוויר קשה ומבקשים שלא לבצע עבודה מאומצת, אך טבעי הוא שלא אתעלם מקריאה חשובה זו ואז, מייד אני נלחץ: לדחות? בסדר אבל למתי? אם למחר, אז מה אעשה אם מחר עדיין יסרור אובך וזיהום אוויר ואז אני עלול לבטל פעילות אחת באותו שבוע?! חלילה לי מלעשות את הדבר הנורא הזה!
גייסתי אפוא את נוקשותי המפורסמת, שגם בתחום זה מוכיחה כמה היא חיובית ורצויה ומועילה.
אז במשך שנה לא ביטלתי אפילו פעילות אחת מה-3 השבועיות. באופן נדיר דחיתי פעילות ליום המחרת אבל לא ירדתי ממניין 3 הפעמים בשבוע.
כזו קפדנות ונוקשות והצלחה בביצוע ובכל זאת הסכנה לדלג ולבטל אורבת בפתח!
אשר על כן, הבנתי את הצורך המוזר שלי לדווח בקביעות על הפעילות שביצעתי באותו יום. אני רוצה להתחייב חברתית ובעיקר, בהתחשב בכל הכוחות המעכבים – עודני מופתע כל פעם מחדש על שעמדתי במשימה.
קמתי היום קצת משופע (לא לא שפעת העופות חלילה!) ומיד התגנבה מחשבה, שאולי יהיה לי קשה היום לעמוד במאמץ הרגיל. אולי בכלל לדחות למחר ואם לא אדחה, אולי אוותר על צעידה שמגיעה עד כדי 7.6 קמ"ש במשך 20 דקות לפחות, אולי להסתפק בהגעה ל-7.4 קמ"ש ביום כזה.
החלטתי לפעול לפי הרגשתי אבל היה ברור לי, שרק אם יהיה לי מאד קשה להגיע במהלך הצעידה לנורמה הנ"ל, ארשה לעצמי הנחה קלה אבל – קלה בלבד. (לבסוף צעדתי כרגיל, כנראה שאינני באמת חולה!(
מסקנותיי הן אפוא:
1.מי שאינו מת על פעילות גופנית צריך לחשוד בעצמו ולחפש היכן הוא עלול לנסות לחמוק ממנה.
2.כדי להקל על ההתמדה חשוב לקבוע מועדים קבועים לביצוע הפעילות ולהשתדל מאד לעמוד בהם (וכבר אמרו חז"ל בפרקי אבות: "שמאי אומר, עשה תורתך קבע" (פרק 1 משנה ט"ו); וכן אמר הילל: "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" (שם, פרק 2 משנה ה), כלומר, אל תגיד שכאשר אתפנה אלמד משנה, שמא לא תמצא פנאי לכך לבסוף.
3.כשקשה לבצע משהו, קל למצוא תירוצים מדוע לא לבצעו בכל אופן – לא כעת. זה רק מחייב להשתדל יותר כן לבצעו ודווקא כעת!
4.מסקנתי האחרונה היא, שנוקשות היא אכן תכונה נהדרת!
23.03.06