שיפוטיות סמויה של מטפל – (לקראת הרצאה בצוות מזרח)
ראוי להדגיש את החלק של המטפל ובהחלט לדרוש מאיש המקצוע להיות על הגובה ולהצדיק את המוניטין והמשכורת.
אנחנו מתפרנסים מהמטופלים שלנו וחייבים לשרת אותם. יש אין סוף סוגי מטופלים, כאלו שיותר נוחים ומשתפים פעולה וכאלו שהרבה פחות נוחים ואף בלתי נסבלים.
אנחנו חייבים לשרת את אלו ואת אלו ובעיקר להזהר בכבודם של הבלתי נסבלים ולהתאמץ למצוא דרכים לגייסם לשתף איתנו פעולה.
נח למטפל להצביע על כך שלקוחו אינו רוצה שינוי ואינו משתף פעולה ולהתפנות לסייע למי שכן.
אבל, לפעמים דווקא הלקוח הקשה הוא זה שקשה לו יותר ושעברו עליו דברים שבגללם הוא כל-כך חסר אמון בנו וכנראה גם בעצמו ובעיקר – בסיכוי שבעיותיו יפתרו. הוא בא לבקש כסף או ציוד או מכתב לבית-משפט או קורת-גג ואנחנו מסבירים לו שכמעט אין לנו כספים, הציוד שנוכל לספק לו הוא משומש, יד-שנייה; לבית-משפט איננו כותבים אלא אם בית-המשפט פונה אלינו בבקשה לתסקיר ונושא קורת הגג חשוב ככל שיהיה הוא בתחום טיפולו של משרד הבינוי והשכון ופרט למכתבים – דו"חות סוציאליים – לא נוכל בעצם לסייע בכך.
כל התשובות האלה הן נכונות ולצערי אין לנו אחרות בנדון אבל, הבעיה היא לא רק התשובות אלא באיזו מידה הלקוח נוכח או מאמין שאנחנו באמת לצדו.
אם ישתכנע שאכפת לנו ושאנחנו באמת מחפשים לעשות את המירב כדי לסייע לו – במתן, בהבנה, בסינגור, בתיווך – הוא ירגיש אחרת מאשר כאשר אינו מאמין לנו ובנו.
כאן נכנסת שאלת השיפוטיות הסמויה של המטפל ועד כמה הוא מודע למגבלותיו שלו וכן לאלו של הלקוח ומסוגל לקחתן בחשבון ובהתחשב בהן להתגייס ולגייס למשימת הטיפול שעליו להוביל.
זה הרקע לדברים שכתבתי ומכאן ארצה להמשיך ולפתחם.
שיפוטיות סמויה – בלתי ישירה; לרוב סמויה גם מהמטפל עצמו, ממודעותו.
מתבטאת בדבקותו בנורמטיביות (ציפיה לשיפור תפקוד, שהלקוח יהיה כמו כולם, כמקובל).
בכך המטפל מחמיץ הבנה מעמיקה של "מקום הימצאו" של המטופל, של נסיבות חייו היחודיות, יחודיות אישיותו.
למעשה מדובר גם בקושי של המטפל בהכלה, לשדר קבלה ואמפטיה גם למי ש"מעצבן", כי אינו מבצע מה שנדרש או שסוכם איתו.
בדברנו על הכלה וקבלה ראוי לבחון את רגשות המטפל כשמגיע אליו לקוח שאינו מתפקד. אני עצמי מגלה הבנה לכשלונותיו של לקוח בתחומי חיים שונים ורואה אתגר דווקא עם לקוחות המזוהים עם מצוקה קשה ועמוקה (ממשפחות רב-בעייתיות). כל עוד נצבר מידע על בעיות וכשלונות בתפקודיו השונים של הלקוח, אני מבין למצוקתו וחושב על היותו מובס במערכות החיים והבירוקרטיה. זה מדרבן להושיט לו יד תומכת ולסייע בכל כוחותי לחלצו מעומק מצוקותיו.
אך, מה רב הפלא, שבפעם הראשונה שהוא אינו מגיע לפגישה שקבענו בינינו ונורא מכך – הוא אף לא טורח להרים טלפון ולהודיע שלא יגיע! לפתע נעור כלפיו כעס על כך, שידי המושטת וכל הערכותי לסייע לו נתקלים בזילזול ואי שיתוף-פעולה כה בוטה מצדו!
זה מכעיס אותי וכמובן מאכזב ומוכיח שוב, עד כמה לקוחותי אינם הוגנים, שהרי במקום לשמוח שזכו במטפל כמוני ועוד מבלי שהם נדרשים כלל לשלם בהיותי עובד בשרות הציבורי, הם מצביעים ברגלים, שבעצם אינם מתכוונים להשתנות ולשפר מצבם. הם רק רוצים שיעשו למענם ויתנו להם והם אפילו אינם טורחים לבוא לטיפול.
מחשבות ורגשות כגון אלו מציפים אותי ואני מניח, שאינני מאד יוצא דופן בכך.
בעצם יש בנו טענה כנגד הלקוח על כך שהוא במצוקה, שהרי אלמלא ליקויי התפקוד שבגללם הגיע לאן שהגיע ואף אלינו – לא היה זקוק לנו.
גם מהכאן ועכשיו בקשר איתנו רק מומחש לנו יותר עד כמה הוא אכן בבעיות ולכן מאד זקוק לנו. עלינו לראות את הבאתו והכשרתו לצרוך את השרות שלנו כאתגר טיפולי ראשון שלנו. מציאת ההצדקות להיותנו בסדר ואילו הוא, הלקוח, מאד לא – היא מתכני השיפוטיות הסמויה בה אנו דנים כאן.
ידוע לנו שחלק מ- Testing היא החצנת רוע – "אעשה דווקא! אתגרה בו! נראה אם יאהב אותי", או נכון יותר: "אשיג את זה שידחה אותי, כלומר – הוכחה שאינני אהוב על-ידו".
נראה, שהמטפל שמתקשה בהכלה ובאמפטיה, דבק בנהלים ובאמות-מידה כדי להרגיע את מצפונו על-כך, שהוא בעצם דוחה את המטופל, כי הלה אינו משתקם, אינו משפר מצבו – אינו מפסיק להקשות על המטפל.
המטפל מיטיב להבין, שעם רקע כשל המטופל (משפחתי, אתיולוגי), בנסיבות חייו ובתנאי חייו הנוכחיים – אין פלא שהמטופל נואש, אינו עובד, אינו עומד בתשלומים, אינו מבצע מה שמסכמים איתו, אינו משתף-פעולה עם בי"הס של ילדו, עם הפנית רופא המשפחה לנוירולוג וכו' וכו'.
המטפל יודע כל זאת, אבל אינו מקבל זאת בשל מיגבלת הכלה, כאמור ובשל שיפוטיות. עליו לעזור למטופל בגלל ולמרות ולא להמנע מעזרה בשל כל ההצדקות.
דוגמה נוספת בה על המטפל לחשוד בגישה שיפוטית מצדו נוגעת לבקשת לקוח להחליף את המטפל. אני מכיר את החלק השיפוטי בהקשר לכך בעיקר אצל המדריך. יש להניח, שלקוח שמסרב להפגש עם מטפל לאחר שכבר הכירו – פשוט לא מעוניין במטפל הזה. נכון, שזה יכול להיות בהחלט ביטוי להתנגדות לשינוי של המטופל ואין זה אומר בהכרח, שהמטפל אינו מתאים או טוב עבור מטופל זה. עם זאת, אנו אמונים על טיפול ב"התנגדות" של מטופלים ואם לקוח מתעקש להחליף מטפל, יתכן שאכן אין התאמה או שלא נוצר אמון או שהלקוח אכן מרגיש או מאמין, שהמטפל אינו אוהבו או אינו משתדל די הצורך לסייע לו.
קפיצה מהירה של מדריך למסקנה, שמדובר בהתנגדות לטיפול וכי החלפת מטפל תפגע במטופל יותר מאשר תועיל לו ועוד טיעונים מקצועיים נכונים כגון זה – עלולה להיות ביטוי סמוי לשיפוטיות של המדריך יותר מאשר תפיסה מדוייקת של נסיבות התקיעות בתהליך הטיפולי.
בדברי אני מתעכב על חלקו של המטפל ויכול להשתמע כאילו למטופל אין חלק ואחריות לגבי מצבו והשגת שינוי בו. מטבע הדברים כאשר עוסקים בשיפוטיות המטפל, המיקוד הוא בו ולא במטופל. כבר התיחסתי במקום אחר לשאלת המוטיבציה לשינוי של מטופל וציינתי שם, שעצם פנייתו לקבלת עזרה מהווה "הצבעה ברגלים" על רצון לשנות את מצבו ולהחלץ ממצוקתו. המצוקה עצמה, פרט למקרים פתלוגיים במיוחד, היא הבסיס למוטיבציה לשינוי, שהרי טבעי שאדם ירצה להפסיק מצב שגורם לו סבל. עדיין קיימים המצבים בהם הלקוח אינו מגיע לפגישות שנקבעו לו וכאן נכנס מושג היישוג Reaching-out) )שמבחינה מקצועית מצופה מהעו"ס אולם כיוון ש"ההכרח לא יגונה", ברור שאין מנוס מלקחת בחשבון את נושא סדרי העדיפויות והפנייות של המטפל יחסית למשימותיו האחרות.
אני סבור, שהשימוש בשיפוטיות סמויה (ככל שניתן כאן לדבר על "שימוש"), קשור לסף-התיסכול של המטפל. נח ונעים לזקוף לעצמנו ולו חלק מהצחות בטיפול. כאשר פוגשים בכשלונות, בד"כ אנחנו די אמיצים והוגנים כדי לייחס לפחות חלק מהם לכך שאיננו או שלא היינו במיטבנו. עם-זאת, גישה שיפוטית ללקוח מקילה לעמוד בתיסכולים כי היא ממקדת בו את הליקויים ומאפשרת לנו לחמוק במידה רבה של כבוד. מטפל עם סף-תיסכול גבוה, זקוק פחות ל"אליבי" שבונה עבורו גישתו השיפוטית.
לסיכום עולה תמיד השאלה: איך יכול המטפל להתגבר על היותו שיפוטי מה עוד, שמדובר כאן על שיפוטיות מוסווית ממודעותו?
התשובה נמצאת בגוף השאלה!
זיהוי יסודות שיפוטיים אצלנו מאפשר לנו שליטה טובה יותר בהם ואני מקווה, שהצגת הנושא כאן תסייע בזיהוי זה. בנושא זה כמו באחרים, התפתחות אישיותו של המטפל מהוה סיכוי ליתר התמקצעות כאשר השאיפה לשיפור תפקודו היא יסוד חשוב; לא מדובר על "מנוחה על זרי דפנה" ואין גם הכרח לשאוף ממש לשלמות, די אם הנושא יעסיק אותנו כחלק מכלל מגבלותינו כמטפלים וכבני-אדם.
18.11.02