איך עוזרים לחבר שבצרה? (ובכלל!)

איך עוזרים לחבר שבצרה? (ובכלל!)

רק היכן שיש חיים, שם יש גם צרות, כך, שאין מי בינינו, שאינו פוגש את הנושא משני צדדיו – המבקש עזרה והמגיש אותה.

מדובר לפחות בשני בני-אדם ולכן – בסיטואציה מורכבת מאין כמוה וטעונה ליבון והבהרות. אנסה קצת לפתח זאת כאן:

כולנו נחשפנו רבות לבקשות עזרה גם מצד חברים קרובים וגם מזרים לנו. לרוב, עז רצוננו לסייע בעיקר לקרובים וליקרים לנו ואנו נענים ברצון לפנייה: "אני רוצה להתייעץ איתך, יש לי בעיה!" תכופות מדובר בבעיה מורכבת, שמובאת כבר בצורת התלבטות וקושי לבחור ולהחליט בין חלופות. זה פשוט כשיש חלופה נהדרת מול חלופה גרועה. אבל יש ומדובר בשתי חלופות שבכל אחת מהן אנחנו – או הנועץ בנו, מבחינים ברווחים ובמחירים ופשוט קשה לקבל החלטה. אנסה קצת לדון בכך בצורת עשה ואל תעשה:

הקשבה:

באינטרנט הופץ לא מכבר קובץ שנשא את השם: "אנא רק הקשב!" אכן, אם אלף-בית ברפואה, כך שמעתי, הוא: קודם כל לא לגרום נזק; אז, הגשת עזרה ע"י הקשבה לאחר היא תמיד במקום ותמיד תורמת להקלה ולו מזערית. אדם בצרה ומצוקה מרגיש שנעזב ע"י החלק הטוב והנח והבטוח של העולם ובעצם – מרגיש די לבד מול מה שנערם בדרכו. כריית אוזן של רעו ומתן מלוא תשומת הלב בעת שהוא משתף אותו, מהווה כשלעצמה עזרה משמעותית כי שוב אינו מרגיש לבד.

מדברים על הקשבה פעילה וזה אומר, שכדאי ללוות את ההקשבה במבט ובמבע שמעידים על העניין ומלוא תשומת לבנו למי שמשתף אותנו.

חשובה גישה אמפטית מצדנו ולא ארחיב על כך  כאן.

מתן עצות:

תכופות נשמעות השאלות: "אז מה עלי לעשות? אז מה כדאי להגיד? אז מה היית עושה במקומי? אז איך לעשות או לנהוג או לענות?"

חברנו במצוקה והוא מתלבט. ברור, שאין זה רלוונטי להשיב לשאלה הנוגעת לכיצד היינו נוהגים אנו במקומו. אני זה אני ואתה זה אתה ומה שמתאים לי לא בהכרח מתאים לך והשאלה היא בעצם: "מה כדאי לי לעשות או להגיד?" אנחנו יכולים ליזום רעיונות לבדיקתו או לבדיקה משותפת שנעשה, איננו המטפלים שלו, אנחנו חברים ולא נחשוש שמא לא יתפתח עצמאית אם ניזום הצגת רעיונות לפתרונות. אולם —

לא נגיד לו מה לעשות:

בשום אופן ובשום מקרה (כמעט), לא נחליט בשבילו ולא נומר לו: עשה כך או כך! כשהוא מבקש את עצתנו הוא לא ויתר על שליטתו בחייו ובענייניו ולא מינה אותנו לאפוטרופסים שלו. הבעיה נותרה שלו והוא רוצה להתמודד ולמצוא פתרון שיחלצו ממצוקתו. אם נומר לו מה לעשות, נקח אחריות על התוצאות כשלא באמת אנחנו יכולים לממש אחריות זו. אם אומרים שאדם ישן במיטה כמו שהוא הציע אותה, אז לא נסדר את המיטה במקומו, נוכל לסייע לו לסדר אותה בעבורו.

אבל, יש יוצא מהכלל לגישה המוצגת כאן, שרק מעיד על הכלל ומחזקו. היוצא מהכלל הוא מצב משברי שמתבטא בחוסר אונים עד כדי איבוד השליטה. כאשר חברנו הבוגר נסוג להתנהגות ילדית ומאבד שליטה בענייניו, הוא לא זקוק לנו לסייע לו בשקלא ובתריא של כל חלופה שעולה, הוא נמצא במצב של ילד, שאיבד את הצפון והוא זקוק באותה שעה ל"הורה" שיאחז בידו ויובילו לעבר המנוחה והנחלה. אבד לו הבטחון הבסיסי והוא מרגיש שהוא מתפרק וגם אנחנו מבחינים בזה. אין מנוס מלהורות לו לשבת ולאכול (אם לא אכל כמה ימים מרוב מתח ודכאון, כדבריו(; נאיץ בו להכנס ולהתקלח, ללכת לישון כמה שעות ואז נחזור לבחון את הבעיה שעירערה אותו כדי כך. ברגע שנבחין, שחזר אל עצמו, נמשיך לנהוג בו בכבוד הראוי, שמותיר את המושכות לחייו – בידיו.

הענות בזמינות:

משקל רב בעזרה לחבר יש לנכונותנו לתת קדימות גבוהה לפנייתו במצוקה. כמעט תמיד אנחנו טרודים באין-סוף ענייני היומיום שלנו; בד"כ איננו סתם בטלים מהכל. כשבאה הפנייה במצוקה, עוצמת התיסכולים כבר גבוהה וגם בעל סף תיסכול גבוה אינו סבלני ובנוי במיוחד לדחיות והשהיות. נכון, איננו יכולים לקפוץ לדום כל אימת שמישהו מחברינו מאותת על מצוקה ומבקש את פניותנו ובכל זאת, כשזו מתאפשרת כמעט לאלתר, יש בכך משום החזרת חלק מהבטחון שהתערער בעת הצרה ונכונותנו הרבה כבר מהווה עזרה של הושטת כתף וחיזוק.

איננו שופטים:

לחברנו אנחנו פשוט חברים, אין זה רלוונטי לקבוע אם הוא צודק כשהוא מתאר למשל מריבה עם זוגתו או מעבידו. לרוב זה גם לא כל כך משנה מי צודק, שהרי איננו מצויים בדיון משפטי בו מתבקש כושר או כשרון השפיטה שלנו (כן נחוץ – כושר השיפוט!). מה שחשוב במקרה כגון זה הוא, איזה נקודות אחיזה מועילות נוכל לגרום לו לאתר כדי לפעול ליציאה מהמשבר או מהמצב שהסתבך. מתאים יותר לנסות לעזור לו לראות את הצד האחר ולנסות להבין מה בראש שלו, מאשר להגיב אוטומטית: "בטח שאתה צודק! איזה מנוול! כך היא אמרה לך?! או, כך הוא עשה לך?" ברור, שנבטא צער על הכאב והסבל שנגרמו לו, כשזה מה שאנחנו באמת מרגישים; אבל בגיבוי אוטומטי או בהצדקת האחר בלי שחברנו ירגיש שאנחנו מבינים את הצד שלו ומדוע הגיעו הדברים לאן שהגיעו – בעצם לא באמת נוכל לעזור לו. עצם שיחזור הארועים באוזנינו מאפשר לו להעמיד אותם מול מראה-אנושית וזה נותן לו הזדמנות להתבונן בתמונה כולה ממקום אחר. זה כשלעצמו מסייע ועשוי להבהיר לו דברים ולכן כל כך חשוב שנקשיב ונאפשר ולא – שנקפוץ עם פתרונותינו הגאוניים.

10.10.06