פנים רבות לכתיבה. כתיבה כדרך דיבור עם עצמנו; כתיבה לתעוד חוויותינו ורגשותינו; כתיבה למען מישהו שאנו רוצים לתקשר איתו יוכל לקבל את המסרים שלנו ולא בעל-פה. כמובן, ששכיחה ומוכרת הכתיבה לצורך פרסום פרי עטנו.
יש שאנו מעלים בכתב הגיגים, סיפורים, שירים – מפרי רוחנו ונמנעים מלהוציאם לרשות זולתנו. יתכן ספק בטיב יצירתנו; יתכן אי רצון לשתף במתרחש בלבנו ובנפשנו; יתכן גם רצון
לשמור לעצמנו את נכסי רוחנו ולהמנע מ"פולשנות" הזולת, שהופכים אותם נחלתו ומדירים את בעלותנו הבלעדית עליהם.
כמובן, שיש שאנו נמנעים מהצגת יצירותינו בפומבי מתוך חשש, שאינם ראויים לבוא בקהל סופרים ומשוררים.
אני המושך ב"עט" מגיל ההתבגרות – זה החל עם כתיבת מאות שירים – שאלתי עצמי לא פעם, האם אני משורר? לרוע המזל היה לי קל להשיב בבטחון לשאלה זו ב—שלילה. שפה עשירה ורהוטה, חריזה נאה, אמיתות וכזבים, מחשבות ורגשות – אהבה, שנאה, קנאה וידידות! – אין בהם די כדי שאוכר כמשורר, לצערי.
אינני משורר ועם זאת עדיין נצורים בידי מרבית השירים שכתבתי. כמה עשרות מהם אף טרחתי להקליד ולכלול בחוברת בשני קבצים: שירי נעורים ושירי בחרות. השירים שכתבתי בנעורי כרוכים בשני כרכים עוד משנות הששים ומסודרים על פי סדר כתיבתם כאשר כל כרך מתחיל ב"שער" ותוכן-עניינים.
אין פסול באיסוף יצירותי ושמירתם בידי עד שכמעט מלאו לי ששים שנה. הם משמשים לי יומן המאפשר לי בעיקר לעמוד על אושרי כעת גם על רקע אומללותי אז. אך כיצד עלי להסביר לעצמי לפחות, מדוע טרחתי ללקט מתוכם כמה עשרות שירים (כמובן שמדובר באלו הנראים לי יפים ובעיקר – טובים יותר) והקפדתי להקלידם ולסדרם בחוברת ממש כאילו אני הולך להציעם לפרסום?
ברור לי שלא אנסה להציעם לפרסום כי אינם ראוייים לכך. ובכל זאת, קיים הצורך לשמור על פרי רוחי ולהכינו ליום פקודה בו אותירו מאחורי לפחות ליקרים ללבי ולמי שאני יקר להם.
קל לי לעמוד נכוחה מול כשרוני הלא ממריא בתחום השירה, כי ביכולתי להשוותו לכשרוני המוכח בכתיבה עיונית, שמתבטא בעשרות הרצאות מקצועיות ועממיות שנשאתי ושחלק מהן גם תיעדתי. נראה כי ההכרה ביכולותי הטובות בתחום אחד, מסייעת לי שלא להזדקק למנגנוני הגנה שימנעו ממני לעמוד מול "מחדלי" בתחום האחר. (ובכל זאת כמעט שהכנסתי כאן את השיר השני שכתבתי על סבא מיכאל וסבא אליהו, שאני קרוי על שמם! – מי ידע צפונותיו?!)
ושוב קשה להשיב לשאלה: האם האדם הוא אדם או שהוא: "עץ השדה לבוא מפניך במצור"?
תשובה לשאלת הבהרה:
כששאלתי: "מי ידע צפונותיו" התייחסתי לכך,שלמרות שאני סבור ששירים שכתבתי אינם ראויים לפרסום,בקושי עצרתי בי מלהכניס שיר נעורים מה שאומר,שעמוק בפנים אני כן חושב שהוא בגדר יצירה ספרותית ראויה.
אז מחד אני אומר, שקל לי להכיר באי היותי משורר בייחוד על רקע הצלחתי בכתיבה מסוג אחר ומאידך,אני אולי לא כל כך בטוח בכל זאת ואולי כן מופעלים מנגנוני-הגנה אולי למנוע סכנה שהזולת יעמידני על דלות כשרוני במשוררות.
המשפט האחרון בא לומר שבעצם לא ברור לנו אם עץ הוא עץ או הוא אדם (האנשה) ביצירות ונעזרתי בפסוק סתום וקשה מאד לביאור שמופיע בתורה:
"כי האדם הוא עץ השדה לבוא מפניך במצור".
יש המפרשים כי זה נאמר בשאלה ויש נסיונות פירוש שונים אבל זה פסוק מאד סתום, ממש כמו שאלת הכתיבה למגירה – יצירה שלא על מנת שתראה אור.
האם כעת זה יותר ברור?
בינתיים אינני מוסיף בקובץ עצמו הסבר,לא נורא אם דברים נשארים מעט סתומים, גם אנחנו קצת סתומים לא?
27.04.05