ושוב חג פורים באופק וכל אחד יכול לשחזר לעצמו את זכרונותיו הנילווים גם לחג הזה (נפצעתי בערב פורים לפני 54 שנים; מתואר ב"חשיבה חיובית" וב"לפגוש את שאול", שכתבתי). כשלעצמי, אני משקיף לאחור על כברת דרך בת 60 שנה שעשיתי כבר ולא יכול שלא להרהר בכאב בחברות וחברים רבים מדי, שלא זכו איתנו לטווח שנים כזה. היהודי המאמין מברך בימי חג: ברוך שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה. מעגל השנים הולך וסובב לו ואין זה כלל מובן מאליו, שאנחנו צמודים אליו.
חשוב לי להביט הרחק לאחור – וטוב שיש לי מרחק כזה לצלול לתוכו – ולשחזר ולזכור למשל, שאז, בראשית שנת 1947 כשנולדתי, עוד לא היתה בכלל מדינת ישראל וגם אני לא הייתי כאן בכלל. עברו פחות משנתיים מאז שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בו שרדו אמי ואבי, שעוד לא היו בכלל זוג נשוי (אבי כבר היה אלמן ושניהם היו כבר יתומים).
לפני 57 שנים כבר הייתי בארץ במדינת היהודים שקמה. שנתיים לאחר מכן עוד ראיתי את העולם שסביבי בהיותי בגן הילדים.
טוב, לא את תולדות חיי עד הנה באתי לספר כאן; על שירת חיינו המתנגנת ונמשכת – אני מצביע וקורא להקשיב לה מאד!
כולנו מאד מאד עשירים, יש לנו ובנו כל-כך הרבה להנות ממנו ולהעניק לזולתנו כך שבקושי נותר זמן לחשוב על הזמניות שבכל. האומר: "מודה אני לפניך"'" מדי בוקר כשהוא ממהר לשנן את תפילתו כדי להספיק לעמל יומו, לא תמיד קשוב לאמירתו שלו עצמו. את פלא היבראנו כל יום מחדש אנחנו מציינים אבל לא תמיד – במודע. הנוסח המוכן כל כך משמעותי ומביע ועלול להיות כל-כך רדוד בהאמרו בחופזה ובאוטומטיות, הייתי שם!
"הצופים" קוראים לעשות מעשה יומי טוב אחד לפחות. נראית תמורה קטנה על כל הטוב המורעף עלינו ממש ממש בכל רגע שהנשמה באפנו.
אבחן שירת חיים נוספת:
ליכאורה בשולי החברה ורחוק מזרם החיים השוצף, נמצא הנזיר ובמובן אחר – הנהנתן. צורות חריגות למיצוי חיים בקטבים: אלטרואיזם – אגואיזם. מנקודת מבטי השיפוטית אלו אינם חיים. זה לא אומר, שלהם לא טוב בהרגשתם ובהבנתם. יש משהו פגום בשירת חיינו אם אינם מלווים בדיאלוג תמידי של נתינה ולקיחה/וקבלה. לדעתי ניתן לדמות זאת לא להבדל בין תמונות צבעוניות לתמונות בשחור-לבן, אלא בין תמונות לבין תשלילים (טוב נשכח לרגע מהעולם הדיגיטלי). יש בזה איזה פוטנציאל שלא ממומש.
שירת חיינו איננה רק רעיון או מלודיה שמתנגנים בלבנו, היא גם דברים שאנו כותבים או אומרים ובעיקר – עשייה! אנו מותירים את חותמנו במציאות הנתפסת וחוויית קיומנו מצטרפת להוויתנו בחווית קיומו של הזולת. כך, שירת חיינו היא גם שירת היחיד וגם מנגינת קיום הרמונית ככל שנדע למנוע צרימה.
יש אין-סוף רעיונות שנוגעים לשירת חיינו ואולי הנפלא מכולם נוגע בכך, שבגדול היא נוגנה ממש כאן הרבה לפני שהצטרפנו אליה ונראה שאת המנגינה הזו לא יפסיקו גם זמן רב אחרי שכלי נשמתנו ואישיותנו כבר לא יזמרו כאן.
22.02.07 – ד' אדר תשס"ז