הורות בעידן המודרני
משתנה משמעותי ומרכזי מאין כמוהו הנוגע לנושא מאמר זה הוא: תכנון המשפחה. ההורות מתחילה אפוא הרבה לפני שלזוג ההורים או לחד ההורה יש צאצא. מאז הופעת אמצעי המניעה בעולמנו בתוך העידן המודרני, על האדם הבוגר לתת דעתו ביתר שאת לשאלה: מתי ארצה להפוך להורה? זה הוסיף נטל אחריות מיוחד, שלא היה מוכר כמעט קודם לכן. זה נוגע הן לתחילת ההורות והן לכמות הצאצאים ולהפרשי הגילים ביניהם. היום מציינים את המהפכה שהביא איתו האולטרה-סאונד, שמאפשר לדעת את מין העובר בשלב מוקדם יחסית של ההריון. לעובדה זו השפעה מכרעת לגבי מבנה החברות בארצות כמו הודו וסין, בהן קיימת העדפה עצומה להולדת בנים ולכן, מפסיקים הריונות עם בנות במספרים עצומים. בסין גם מגבילים בחוק הולדת יותר מצאצא אחד במשפחה וגם לעובדה זו השפעה אדירה לגבי רמת הצפיות מהבן-יחיד שהוא כל עולמם הריבויי של הוריו!
רבות דובר על המעבר של המשפחה מהתקופה המסורתית למודרנית ועל מה שזה עשה למעמד ההורים. אנחנו פגשנו בארץ את הנושא בצורה מוחשית סביב גלי העלייה מחברות מסורתיות כאשר האחרונים שהנושא ניכר אצלם הם אחינו שעלו מאתיופיה. נכתב כבר הרבה על המהירות בה רכשו הילדים את השפה ונהגי הארץ לעומת הוריהם הטרודים בהישרדות ובהסתגלות המורכבת ואחת התוצאות היא התערערות סמכות ההורים. הילדים שולטים יותר בשפה ובתרבות ונוצרת תלות של ההורים בילדיהם, שמחלישה את מעמדם של ההורים. חוסר האונים והתסכולים הובילו ליתר התחפרות ואיבה ואלימות והתוצאות ידועות.
בעבר דיברנו על כניסת השפעות הרחוב לתוך הבית והכוונה היתה בעיקר להשפעות שליליות. בהשפעות הרחוב נכללו סרטים ובהם אלימות. כניסת הכבלים והאינטרנט כמעט לכל בית, הגבירה מאד את החשיפה של הילדים והנוער גם להשפעות שליליות מה שרק מוסיף קושי מבחינת אחריות ההורים.
במקביל, כנגד התעללות בקטינים וניצולם במשך מאות ואלפי שנים, נטתה הכף בחוזקה לכיוון אמנת זכויות הילד וכבוד האדם בכלל. החברה נתנה כח עצום בידי הילדים כאשר הם זוכים לחופש רב (ויש אומרים – רב מדיי!) בעוד ידי המבוגרים יותר כבולות (תרתי משמע!) משפחות רבות מאופיינות במאבקי הורים ילדים, מה שמציג את היחסים כעימות עד כדי מלחמה. אלא, שהילדים אוחזים בנשק גם "לא קונבנציונלי", כלומר, מרשים לעצמם כמעט הכל בעוד הוריהם כפופים למשמעת ונורמות יותר ויותר מתירניות וותרניות. לכן, כשמדובר במלחמה סמכות ההורים לרוב מובסת והם פגועים וחרדים אולם את המחיר הכבד יותר בנסיבות אלו משלמים דווקא ילדיהם. אין להם את המודל הבוטח והתומך להזדהות איתו ולהפנימו, אלא, יריב חרד ומודאג ואף לעתים – מבוהל.
אחד ממרכיבי הבטחון של הילדים הוא ידיעתם שיש גבולות ויש שומרי גבול. כשהם מסתננים ומנסים להסיג גבול, אומץ לבם ובטחונם נבנה על כך, שאין סכנה אמיתית שיעברו את הגבולות וימצאו עצמם ב"שטח אויב", באזור סכנה. הם זקוקים ל"מתיחת החבל" כדי לבחון את כוחם ואת צמיחתם והתעצמותם, אולם, רעה להם סכנת קריעתו ושבירת הכבלים.
ככל שהבחינו כי החופש הרב לילדים גובל בהפקרות וכי הדמוקרטיה המופלגת הופכת לאנרכיה, כן גברו הקולות ופותחו הגישות הקוראות לחיזוק הסמכות ההורית. פרופסור חיים עומר הוא בין הידועים בתחום. גם למען הילדים קוראים להעצמת ההורים ולחיזוק סמכותם רבת התוקף. אין מדובר חלילה בחיזוק התוקפנות! קריאת שופט ידוע להבין כפשוטה את המצווה: "חושך שבטו שונא בנו" (משלי, י"ג: כ"ד) מעידה על מעידתו החמורה ולא על כך, ששימוש בכח תוקפני יש לו קשר כל שהו חיובי עם חינוך.
ידוע, שכאשר ילד "יורד מהפסים" ונמצא במה שמכונה: טנטרום (מתפרע, זורק עצמו על הרצפה ומשתולל), יותר משהוא מזיק ופוגע בסביבתו, הוא מבטא תחושת התפרקות ואבדן מיקוד ושליטה. מציעים להרימו מהקרקע ולהושיבו על ברכי ההורה ולחבקו "חיבוק דוב", חיבוק שלמעשה כובל את ידיו אל גופו ומונע ממנו את ההשתוללות החריפה. גם צימצום התנועה וגם חום גופו ורכותו של ההורה – עשויים להשפיע כגורמי הרגעה ולהקל על מצבו. זהו נסיון לגייס גבולות פיזיים לעזרת ההתארגנות הרגשית הפסיכולוגית.
כל זה עוד לא לקח בחשבון את עובדת היות במשפחה יותר מילד אחד על כל המורכבות שבין הילדים עצמם ובין כל הורה והילד/ים. כן לא עסקנו עוד במצב שמדובר בילד שהוא יחיד להוריו. ונעבור להתעכב מעט על ההורים:
בעידן המודרני רווחות יותר ויותר המשפחות במבנים שכמעט לא הכרנו בחברה המסורתית. שיעור הגירושין מאד עלה וגם תופעת האמהות הלא נשואות הרבה יותר מקובלת וניכרת. חד-הוריות רווחת אם כן הרבה יותר מבעבר וכל נושא הסוציליזציה עם הורה נמצא/נעדר – מהווה סוגיה מורכבת בפני עצמה.
הורות בשניים מאפשרת בירורים ופשרות ועזרה הדדית במערכת ההורית, בעוד החד-הוריות מטילה נטל כבד על ההורה המשמורן גם כשאין מלחמת עולם בינו לבין בן/בת-הזוג. נושא זה ראוי להרחבה ואקדיש לו מקום מיוחד בהזדמנות אחרת.
בדוננו בהורות בעידן המודרני לא ניתן להתעלם גם מגורמים כגון החברה ההשגית בה אנו חיים. שוט של מערכת חינוך תובענית המדגישה למידה על פני חינוך – מונף מעל ראשי ההורים והילדים כאחת. הפנאי הן של ההורים והן של הילדים מוקדש תדיר ללחצים של הכנת שעורים, התכוננות לבחינות, שעורי עזר (שעורים פרטיים), חוברות בחופש הגדול וכיוצא באלו. כך, זמן האיכות שנותר להורים העסוקים לבלות עם ילדיהם מאבד הרבה מערכו.
אחד המשתנים המאד משמעותיים בנושא הנדון הוא עבודת הנשים או במקרה הזה – האמהות. גם בגלל רמת החיים המקובלת, נאלצים שני בני הזוג לצאת לעבודה וגם בגלל השינוי במעמד האשה, שעד לעידן שלנו היתה עקרת הבית והאחראית על חינוך הילדים וכעת היא גם עקרת הבית ואחראית על חינוך הילדים והסעותיהם וכל כיוצא בזה וגם עובדת מחוץ לבית לפרנסה ולקריירה. יום הלימודים אפילו הארוך הוא קצר דיו כדי להטיל על ההורים מספר שעות נוספות ביום לדאוג לתוכניות לילדים, להעסיקם ולתרום להעשרתם. רק במיגזר החרדי ממשיכים להרביץ תורה בילדים מעלות השחר ועד שקיעת החמה.
נראה כי מאז ומעולם היו בחברה עשירים ועניים, היו אליטות ופשוטי-עם; אולם, פער אדיר בין שכבות האוכלוסיה שקיים היום, דורש מההורים להתמודד עם מציאות תובענית וקשה במיוחד. הלחץ הכלכלי עליהם כבד על רקע תביעות הילדים לסמלי סטטוס יוקרתיים ויקרים וגם הם, ההורים עצמם, מצפים מעצמם להעניק לילדיהם כך שלא ישתרכו מאחור בקרב חבריהם. התוצאה היא, מתח תחרותי מטיש ומיגע.
במקום אחר כתבתי על "ההורה האשם" ואם לשפוט לפי רמת האכפתיות והצורך לפצות ילדים על היות הוריהם טרודים בקריירה ובמאבקי החיים, הרי שניכרת גם השקעה עצומה בילדים. גם אם ההשקעה היא לא תמיד ישירות של ההורה עצמו, כאשר הוא קונה שרותים ומשתדל להעניק לילדיו העשרה ואיכות חיים פרט לרמת החיים שהוא מתאמץ להבטיח להם. כך, מרוץ החיים של האדם המודרני משפיע על הורותו לא רק בכיוון השלילי והמצער ויש גם צד אחר משמעותי למטבע הזה.
13.11.06