אתה מזמן אל המנהל. שמעת, שצפויה לך שיחה מאכזבת איתו. איזו תשובה שלילית לבקשה ששטחת לפניו, או שהוא עומד לבקש ממך משהו, שבכלל לא בא לך עליו. טבעי להתעצבן, להכנס למתח, לחשוש מרוע הגזרה. הרבה כח בידי המנהל ואתה עובד רגיל מהשורה.
אך טבעי, שתתחיל להיוועץ בחברים, לתכנן איך להדוף התקפה או "מחשבת זדון". איך למזער את הנזק. טוב להתכונן ואפילו חשוב אבל בגישה הזו פשוט לא תגיע רחוק.
מי שחיים בקרבתנו לומדים להכירנו היטב. הם קוראים את מבע פנינו, את שפת גופנו ובכלל – מבחינים במצבנו (לא מדובר במנותקים שבינינו!) בגישה שתיארתי לעיל אולי כדאי לנו להיות "חולים" במועד שנקבע ופשוט לא להגיע למפגש אליו זומנו. להכנס לפגישה בפיק ברכים ובחששות כאשר כל תקוותנו היא למזער את הנזק? גישה קצת תבוסתנית לא? ומה עם שליטתנו בגורלנו? מה עם כל הכישורים שלנו, נסיון החיים שצברנו, הערכתנו העצמית והערכת רבים אותנו? והרי הרצל אמר: "אם תרצו…", אז אנחנו באמת רוצים שיהיה אחרת אבל מה לעשות ש"כוחות האופל" פשוט נגדנו?
זומנת למנהל? יש לו מטרה להפיק משהו מהמפגש הזה, לך אין מטרה כזו? אם לא – רע מאד! הנה הולך להתקיים מפגש עם מי שבידו סמכויות וכח ושליטה ונסיון בקבלת החלטות ומשאבים… למזער נזקים ע"י קיצוץ מטרתו או ביטולה או שינוי בה – זה בהחלט רצוי; רצוי גם שתחשוב במושגים: "ומה אני הולך להרוויח ולהשיג מהפגישה הזו?" זו חשיבה במושגים של ניצול חלון הזדמנויות, גישה שעשויה לשנות משמעותית את הרגשתי לקראת המפגש. הזדמנות למשל להשמיע הצהרת כוונות בנוגע לתפקיד שאני חומד או הטבה שלדעתי רק ממתינה לרמיזותיי, או איזו הגמשה הנוגעת לסדר יומי או כל כיוצא באלו.
בגישה זו אני נוקט יוזמה, מכין עצמי בציפיה גם למשהו מועיל לטובתי, מתכונן לנצל אי נוחות של הממונה, שמתכנן איזה צעד לא נעים כלפי והנה אני מעניק לו הזדמנות של פז להוכיח שיש לו גם רצון טוב וכוונותיו כלפי באמת אינן שליליות (או – רק שליליות!) אולי מצאתיו כשהוא אי שם קרוב לצמרת העץ עליו טיפס ואני מציב לו סולם נח לרדת יפה ולהתייצב עימי במישור.
דוגמת המנהל היא רק סוג של המחשת העקרון. מדי יום אנחנו נקלעים למצבים מביכים ומכעיסים ופוגעים ומדאיגים ומפחידים. טבעי הדבר, שדברים מדאיגים ופוגעים ו… יעוררו בנו חרדה, יציפו אותנו בחששות וימלאו אותנו הרהורים נוגים על האורח בו מתנהלים חיינו ועל התלאות שהם מזמנים לנו. נכון, שמה שלא מתאפשר לנו לשנות, טוב שנלמד להשלים איתו במובן של השלמה (מלשון שלמות) ובמובן של "לחיות איתו בשלום" ולצמצם סבלנו ממנו. כאשר מטיפים לנו, שמה שאיננו יכולים לשנות, עלינו לשנות גישתנו כלפיו. אבל מה עם כל מה שכן ניתן לשנות? וכיצד נדע בבטחון מה לא ניתן לשינוי ועלינו פשוט לקבלו כגזרה ולהשתדל לקשט את הגזרה וכמעט להחליט שזו: בחירה!
לפני שנלך לקבל את מה שאין אפשרות לשנותו ונעבוד על שינוי גישתנו כלפיו, כדאי יותר לחשוב ולחפש מה עוד לא ניסינו, שאולי יאפשר בכל זאת להשיג את השינוי המקווה.
כך למשל, אומרים לי: "הוא כבר אמר לי לא ואני לא רוצה לנדנד, להיות נודניק" ואני חושב לעצמי: "אחת הסגולות הכי מוערכות על-ידי כמנהל אצל עובדים היא עיקשות, התמדה, דבקות במטרה. אני מכיר איש יקר, שיזם ומוביל מיזם חשוב ומורכב בהקף ארצי; אחת מתכונותיו הטרומיות ביותר היא עיקשותו. קשה לי לדמיין מישהו שיוכל לסרב לו לאורך זמן. זמן רב לפני שאיש יקר זה ירים ידים ויוותר, יעדו עליו התביית כבר יהיה נרפה ונסוג וכנוע.
אז הבוקר כשפגשתי חברה בעבודה והיא מדוכדכת ככה בלי סיבה מיוחדת, ציינתי באזניה, ש"זה ממש נהדר! מכאן תוכלי רק לעלות!" (זה לא אמפתי? אולי, אבל היא פרצה בצחוק ואומרים שהצחוק יפה לבריאות!)
לעבור מצבי התלבטות בדבר דרכנו בעתיד, יכול שנחווה כתקיעות ואי צמיחה. במקום אחר כתבתי על "מצבי עמימות וחיפוש הדרך" והדגשתי שם, את ערכם של מצבים אלו. נכון, שכאשר תבשיל מונח לו על אש קטנה ולכאורה בקושי קורה איתו משהו, עדיין הולך ועולה ממנו ניחוח יותר ויותר שובה לב (ומרייר) ומה שנראה בזמן נתון כדריכה במקום, עשוי להגיע בהמשך לסעודת מלכים ממש! (כמה טוב לסיים עם מעדנים!)
06.08.07