זכותנו שלא לדעת

29.07.2006

הנה דברים שכתבתי (בכעס) לפני כמה שנים והפצתי בין מתכתביי האלקטרוניים:

21.11.2002

סיוע לאויב:

אחי המחבלים!

ביומן הערב בערוץ 1 ניתן היה ללמוד לקחים חשובים אלה:

1. נהג אוטובוס מתקשה לזהות מחבל מתאבד ככל שגילו צעיר יותר.
   אם מדובר בנער מתחת גיל 18 מובטחת הצלחה רבה יותר ואי התגלות.
2. כתב הטלויזיה מציין, שרצוי כי הברגים והאומים המוכנסים למיטען לצורך פיצוץ,

רצוי שיהיו קטנים ככל האפשר כי אז תפוצתם סביב גדולה יותר ושליפתם מגוף הפצועים קשה הרבה יותר.

חשוב שתקחו מידע זה בחשבון.

תודה לאויב שמספק לנו אותו ברוחב לבו.

אחינו ואחיותינו נמצאים כבר השבוע השלישי תחת התקפת טילים זדונית. כתבי רדיו וטלויזיה ועתונאים רבים מסקרים את הארועים ומלעיטים אותנו במידע חשוב ומועיל וגם בכזה, שאפשר לוותר עליו. חשובה לנו אמינות ודיוק ואולם, רק האמת ולאו-דווקא – כל האמת! חלק ממה מתרחש טוב לו שלא יואר בזרקור התקשורת ושישאר תחת הגדרת: ערפל הקרב.במקום שעלולים חלילה לסכן חיי לוחמים ובמקום שעלולים לפגוע במורל החזית והעורף, שם ראוי לברור במילים ולהשמר מאד.
לא נרצה שתהיה חלילה פגיעה זדונית באזרחים תמימים, אבל כמה אנשים אנחנו מכירים שיחפשו לעשות זאת? אם חייל בודד יעז ליזום פגיעה כזו, מפקדו יעלים עיין? חבריו לנשק יבליגו? ואם מפקד ייזום חלילה מעשה ברוטלי, פקודיו יתנו לכך ידם?

אינני תמים ואני ער לכמות הרוע והזדון שמצויה בקרב כל אחד מאתנו ועם זאת, כשזה מגיע לעשייה, אם ישנו יוצא מהכלל הוא מעיד מאד על הכלל וככלל בנינו ואחינו נוהגים באנושיות המוכרת לנו מאין סוף של דוגמאות.

יזהרו נא אפוא האוחזים בעט ובמיקרופונים ואף במצלמות ויזכרו כי, זכות הציבור לדעת וזכותו גם – שלא!