מי אני?

4.05.19

ניגשה אלי אישה מקסימה, הושיטה לי יד ושאלה אותי: "נו, מי אני?" בטח אמרה קודם שלום ורצתה לוודא שאני יודע עם מי נפגשתי.

טרם זקנתי, כשלא זיהיתי מי שפנה אלי, לא היה לי נעים להודות ב"חולשתי", המשכתי לתקשר בצורה לא מחייבת תוך חיפוש רמזים שיסייעו לי לזהותו. אין לי ספק, שלא צריך להיות עיוור כדי להתקשות לעתים בזיהוי מי שכבר פגשנו בעבר ואפילו – בעבר הלא רחוק.

מאז שזקנתי, "לא נעים" מת, אני אומר מיד: "מי את/ה? אני לא מזהה".

האישה מצאה כנחמד להמשיך ולהביך אותי, בעצם – אולי בכלל לא הבחינה בכך שאני נבוך מאי הזיהוי אותה. נכון, הסביבה המתה אדם אבל הודיתי מיד, שגם בלא המיסוך של ההמיה הזו, לא הייתי מזהה אותה.

ישנם אנשים שלא פגשתי עשרות שנים ואם הם מרימים אלי טלפון או פוגשים בי ורק מתחילים לדבר, מיד אני מזהה את קולם וכך – אותם. ישנם אחרים שפשוט אינני מזהה גם אם אני פוגש בהם לעתים לא רחוקות ויש לי צורך שיציגו עצמם לפני שוב ושוב. אין לי מושג מה גורם להבדל הזה בזיהוי שלי.

מה שכן, אני מלא הערכה לאלו שתמיד כשהם ניגשים אלי הם מציגים את עצמם. מה אכפת לכם לזכות במלוא הערכתי? ראו הודרכתם!