שאלתי עצמי, האם כדי לחוות אושר אמיתי צריך קודם לעבור ב"גיהינום"? ומה הביא אותי לשאלה הפילוסופית הזו?
אמש נכחתי בהופעה מחשמלת ב"צוותא", של הזמרת והיוצרת חני דינור. בהשקת האלבום "פסנתרוק" עם הפסנתרן והיוצר רמי הראל, היא חזרה לבמות אחרי שעברה לפני כשנה תקופה בה הייתה מורדמת ומונשמת כחודשיים, בסכנת חיים ממש. לאחר תקופה זו ממנה נחלצה בנס – מערכת רפואה מעולה, תפילות של אלפי מוקירים ואוהבים ואישיות שדבקה בחיים בעוצמה – נדרשה לתקופה לא פשוטה של שיקום נשימתי ועבודה קשה ואינטנסיבית, שהחזירה אותה לכושר מלא.
בהופעה אמש, אי אפשר היה שלא לחוש כמה היא מאושרת וכך גם אנו, קהל מאות המעריצים.
בעבר כבר הייתי בהופעות של האומנית הנהדרת הזו ותמיד נהניתי מאוד. אבל, בהופעה אמש חשתי אושר גדול וזה גם מה שקלטתי מהסובבים באולם ומכול מי שהופיעו על הבמה – חני עצמה, נגניה ואורחות והאורחים שלה. אני יודע שרבים התרשמו כמוני, שהיא התעלתה לרמת ביצועים שעלו על אלו שלה טרם האסון שפקד אותה.
לא פעם טענתי, שברבות השנים זכיתי לחוות עצמי כאדם מאושר, גם כי ערכתי השוואה לשליש הראשון של חיי, אליו ממש לא התגעגעתי כלל. כך, תלאות ילדותי ונעוריי היו והינן עבורי בסיס אליו יכולתי להשוות כל רגע נתון בהמשך חיי. מול ה"עז" והמר הזה, למדתי להוקיר וליהנות מכל כך הרבה דברים טובים ומספקים שנכנסו לחיי. מול חשש כבד, למשל, שלא אזכה להקים משפחה ולהיות הורה, נשאתי את אהבת חיי ונולדו לי בתי ובני, שממלאים את חיי אושר גדול במיוחד.
אנחנו יודעים על מדינות המוכרות כמובילות בחיי שלווה ואיתנות כלכלית. כך שוויץ למשל. אפילו במלחמת העולם השנייה כיבדו הנאצים הארורים את הניטרליות שלה. היכן היא והיכן אנחנו, שכול הזמן מרחפת מעלינו סכנה של מבקשי רעתנו והרי אין צורך שאפרט. אבל, כל אימת שאני שומע על מדידות אושר שנערכות בארצות העולם, אזרחי ישראל הם במובילים בתחושת האושר שלנו.
היתכן אפוא, שכדי לראות עצמנו כל כך מאושרים, היינו צריכים לעבור את התלאות הנוראות שעברנו? יתכן שכן! ואם כך הדבר, קל לי לחזות את המשך חייה של חני דינור המקסימה כשנים מאושרות עוד הרבה יותר מכל מה שחוותה בעברה. מי ייתן!