(הרצאה ברוטרי רעננה בתאריך 21.11.93)
בתהליך הסוציליזציה לומדים לקבל. אולם, כשאני מקבל, אני גם לומד מודלינג של זה שנותן.
אנו לומדים לבדוק עד כמה אנחנו אהובים ומתקבלים, לפי מה שנותנים לנו – לקבל משמעו להתקבל.
מתפתחת בנו תלות בזולת. נראה שמי שאמר במקורותינו: "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז), כיוון לצמצם תלות מעין זו. הסכנה היא, שנגיע לקצה השני של הרצף לפיו, הכי חשוב זה לתת ולהקפיד מאד שלא לקבל מאחרים.
אם כך, כל אלו שנותנים לאחרים, תורמים לעצמם חיים, משמעות, עצמאות, תחושת ערך- עצמי, אך בו-בזמן, באי נכונותם הם לקבל – הם מונעים מהזולת את הכיף הזה של הענקה ומתן. כמעט ניתן לקפוץ למסקנה, שלתת זה להיות מאד אגואיסט ובלתי מתחשב בזולת כי אינך מאפשר לו את הנתינה עקב סרובך העיקש לקבל.
עכשיו הגענו לשאלה בסיסית יותר: מה בכלל פירושה של לתת?
לגבי מתן קונקרטי, חומרי, זה פשוט; אני האמיד, העשיר, מקצה מעשר או יותר או פחות מהרב שיש לי, מוותר עליו ומוסרו לאחר הזקוק לו, או שאני מאמין, סבור, מקווה – שהוא זקוק לו או ישמח בו.
כאן אני הנותן והוא המקבל.
האמנם? אני נותן מאה שקל, מלגת לימודים… והוא מקבל ואז לו יש משהו שהיה שלי ואני נותר בלעדיו, אז למה לי לתת?
זה נותן לי תחושה שאני בסדר, שאני חזק, שאני טוב, שאני נדיב.
אהה! זה נותן לי, פירושו: אני מקבל כל זאת, חלק מהקבלה הזו יכולה לנבוע ממי שנתתי לו וחלק ממודעותי למוסכמות, מתגובת אחרים למעשה הנתינה שלי.
מסתבר, אפוא, שהנתינה היא בכל מקרה דו-סטרית. מדובר כאן בחליפין, ביחסי-גומלין.
אנו נותנים רק מה שיש לנו (חומרי ולא חומרי) וכל מה שיש לנו איננו יש-מאין – קיבלנו אותו בדרך זו או אחרת. כך, כאשר אני נותן לך את אזני וקשבי לתנות צרותיך, מקשיב לך, אתה נותן לי את אמונך בי, את הזכות להשתתף איתך בעולמך האישי, הפרטי, האינטימי.
כשאני עוזר לך, אתה מעניק לי את האפשרות לעזור לך בכך שאתה נאות לקבל את עזרתי.
כלומר, נראה שלי חשוב מאד לעזור, יש בי צורך כזה ואתה נותן לי הזדמנות למלא צורך זה שלי.
בדברנו על נתינה אנו נוטים להבחין בין דיבורים למעשים. אנחנו שומעים ביטוי כגון: "אני לא צריך דיבורים, אני רוצה מעשים!"
יש טעות יסודית בהתבטאות מסוג זה. דיבורים אף הם מעשים! ישנם דברים שנאמרו או נכתבו והם שינו במציאות יותר ממעשים רבים. אכן, אמירת דבר בעל-פה או בכתב אף הם בעצם מעשים. נכון לעשות הבחנה בין מחשבות שמתורגמות למעשים (דיבורים, כתיבה, פעילות חיצונית אחרת), לבין מחשבות "בעלמא", שאין עימן מעשה ואז גם אם יש בהן משמעות, אין בידינו כלים להבחין בה ולהעריכה.
מטעמים אגואיסטיים, כל אימת שאני מחכה לקבל מהזולת, אני תלוי בו ובחסדו – ייתן או לא ייתן? ("רבע עוף או בורקס?!").
כאשר אני מלמד עצמי להתמקד לא בבחינת הניתן לי כקובע ערכי, מקובלותי וכו', אלא במה אני מעניק כקובע זאת – אני הופך יותר ויותר אדון לעצמי ולגורלי וזה שקובע את משמעות חיי.
כאן אני מגיע לנושא הרצאתי: משמעות הנתינה בחיי האדם, אך אכניס את השינוי המתבקש: הנתינה עשויה להעניק משמעות בחיי האדם.
"אדם יסודו בעפר". כל מה שניכנוס לתוכנו ויהפוך חלק מזהותנו, מהאגו שלנו, יתקיים רק כל עוד אנו מתקיימים; כך, קבלה נותנת אשליה של חיים מלאי משמעות; אך זו אשליה שתתקיים בהחלט לא לנצח, רק כל עוד אנו קיימים כדי לקיימה. כל מה שאנו נותנים מאתנו החוצה אל העולם הסובב אותנו, אל המציאות שהיא מעבר לנו ולקיומנו, אנו מאפשרים לחלקים שלנו מהם נפרדנו, להתקיים הרחק אל תוך הנצח. ידיעה זו עשויה לתרום הרבה משמעות לחיינו באשר פירושה הוא: חיי שווים המון, קיומי אינו זמני, גם אני קצת נצח!!!
כשאנו נותנים, חשוב לנו מאד איך מגיב המקבל; "לפחות שיגיד תודה! שידע להעריך!"
אי-התיחסות לנתינתנו פירושה לגבנו זילזול בה ובנו.
נתינה אופיינית לקשר נדבן – תורם/נתרם וכן – אוהב לאהובה (הדדית).
כמעט ניתן לחשוד כי לפחות חלק מנתינה זו בא כ"כבלים" על האהוב, להבטיח קשריו לנותן.
בדברנו על משמעות הנתינה בחיינו, מעניין לאזכר "נתינה שלאחר המוות". אין הכוונה לתרומת איברים וצוי-ירושה כי זו למעשה נתינה שנעשית בחיותנו. מדובר בכל מה שאנשים מקבלים בלכתם להשתטח על קבר צדיק, למשל. לכאורה, האדם מת וכיצד זה מת נותן?
אכן, זו נתינה שנעשתה בחיי האדם, טרם מותו. אישיותו ומעשיו נותרו אחריו, הרחק מעבר לחייו ומה שנתן זה מה שמוסיף לקיומו מעבר לקיום הגשמי שהסתיים.
משמעות נוספת לנתינה היא, שמי שנותן תמיד יש לו. ידועה האימרה: "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו!". (פרקי-אבות, פרק ד, א) אין מציינים אם מדובר בחלק גדול או קטן ואם כך, מי שמפחית מחלקו למען הזולת ואם עשה זאת כך וימשיך לשמוח בחלקו (שנותר), פועל כאומר: "עשיר אני!" וכך מי שנותן – תמיד יש לו והמחכה לקבל – חסר!
קיימת גם הנתינה של "מתן בסתר". נתינה בה עוצמת הסיפוק, הרגשת הערך העצמי של הנותן – גדולה במיוחד. גם אם יש כאן נתינה בבחינת: "שלח לחמך על-פני המים כי ברוב הימים תמצאנו!", (קהלת, י"א, א) גם אז, זו נתינה לשם קבלה, שהיא תאורתית בלבד ובכל מקרה – מסופקת ולא מובטחת. אך, גם בלא התקווה או הציפיה לקבל בבוא העת, הגמול העצום של הנותן בסתר הוא ברור.
יש לזכור כי לגבי אדם מאמין, אין המתן-בסתר אלא דבר הנסתר מאדם, כי כל מעשיו גלויים וידועים להשגחה העליונה וברור שהוא חש כמקיים מצווה גדולה (ראה הבעש"ט), ששכר רב בצדה. לגביו, משמעות הנתינה (בסתר) בחייו היא היותו אדם טוב, צדיק וראוי יותר לכל טוב העולם הבא.
חליל ג'וברן; על הנתינה:
יש הנותנים מעט מן הרב אשר להם ובכבוד חפצם ורצונם המוסתר מכתים את נתינתם ויש הנותנים את כל המעט אשר להם, הם המאמינים בחיים, הם מלח-הארץ וטנאם מלא תמיד.
יש הנותנים בשמחה והשמחה שכרם ויש הנותנים בכאב ובצער ואלה מנת-חלקם!
"כל אשר לך ינתן באחד הימים, על-כן תן עכשיו ולך תהיה הנתינה, לא ליורשיך!"
"תדיר תומר: "אתן רק לראויים!" ראה תחילה שתהיה אתה ראוי לתת ולהיות כלי לנותן, כי החיים הם הנותנים לחיים ואילו אתה הרואה עצמך כנותן אינך אלא עד."
"תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם כי להם הגיגיהם. גופם ישכון בבתיכם אך לא נשמתם. כי נשמתם מסתופפת בבית המחר, שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם!
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם, אך, אל לכם לעשותם כמותכם, כי החיים פניהם קדימה ולא אחור! והם לא יתרפקו על האתמול! אתם הקשת ממנה כחיצי-חיים ילדיכם שלוחים! הקשת מבחין בשובל על-פני נתיב הנצח; ברצותו – כופף קשתכם למען חיציו הנורים למרחקים. התרצו לידיו המותחות קשתכם כי אוהב הוא את החיצים במעופם, גם את הקשתות הנענות לידו."