כולנו מכירים את מבצעי ההתרמה שמבצעות מדי שנה עמותות שונות ברחבי הארץ. בין המפורסמים בהם הם שירותרום, הקש בדלת, אור לעיוור. לשמו של זה האחרון אחזור כמובן.
מזמן לזמן נשמעים קולות בקרב ציבור העיוורים המוחים נגד תשדירי שירות המקדימים את מבצע "אור לעיוור". תשדירים בהם מודגשים ההעדר, המוגבלות, החסר, חוסר האונים. העיוורון מקושר לאומללות ולמסכנות.
בהקשר זה עולה גם שמו של המבצע הזה: "אור לעיוור", איזה אור? האם תרומת מר כהן אכן מאפשרת לאדם עיוור לראות אור?
השנה יצא קצף על תשדיר בו מככב ילד עיוור שאינו מסוגל לראות את הנוף. הטוענים נגד תשדירים אלו קובלים על כך, שכדי לפתוח את ידו של הציבור, מתארים את העיוור ואת מגבלת העיוורון בצבעים קודרים ומעוררי רחמים. הכוונה אולי טובה אבל המעשה מוביל לפגיעה קשה בדימויו של העיוור בחברה, שבלאו הכי – איננו גבוה.
כנגד טענות אלו מציינים כי, אנשי מקצוע בתחום הפרסום סבורים שחשוב לפנות לציבור במימד הרגשי ופריטה על "בלוטות הרגש שלו", עשויה לעודדו לנדיבות, שהיא בעצם – נדבה. לדעתם, סיפורי הצלחה משמחים ומרגיעים, אבל לא הם אלו שיגבירו את הנכונות לתרום כספים.
חברה הגדירה זאת כך: אי אפשר לאכול את העוגה ולצפות שתשאר שלמה. כדי להרוויח את המשאבים החיוניים לטובת ציבור העיוורים בארץ, צריך להעזר גם בתאור ממחיש ורגשי של המגבלה והשלכותיה ולגעת בלבו של הציבור.
מוסכם, כך נראה לי, על הכל, שלא ניתן לוותר על גיוס כספים מהציבור, כי השירות הממלכתי אינו מספק מענים די הצורך. משרד הרווחה מקיים שירות מיוחד לעיוור ומתקצב שירותים חיוניים שונים, אך, עדיין על ציבור העיוורים לקיים מוסדות שייצגו אותו ואת האינטרסים שלו ושירחיבו את השירותים בעזרתם יוכל להתקיים בכבוד ולהתפתח.
מבצע גיוס הכספים למען העיוורים מנוהל ע"י המרכז לעיוור בישראל. במכתבי ההתרמה שהוא שולח, מפורטים בקצרה השירותים שהוא מגיש לציבור העיוורים ובד"כ מובא גם סיפור אישי על קשיים בהם נתקל אדם עיוור וכיצד בעזרת כספי התרומות – ניתן להם מענה. הסיוע תורם לשיפור תפקודם והסתגלותם של תלמיד עיוור או עקרת בית עיוורת וכדומה וכך מודגש, בנימה חיובית, הערך הגדול של התרומות. אולם, כשמדובר בתשדירי שירות בתקשורת האלקטרונית, הם מאד יקרים ולכן גם קצרים ושם נעשה שימוש בסוג של "סחטנות" רגשית, כדי להגיע לניצול מיטבי של הזמן.
אז מה עושים? איך אפשר גם לגייס כמה שיותר כספים בצורה מכובדת ולא רק שלא יפגע הדימוי של העיוור בציבור, אלא שהתשדירים אף ישמשו להסברה לשיפור דימויו בקרבו?
נראה לי שצריך להתחיל מהחלטה על שמו של המבצע, כי, כפי שכבר הזכרתי, גם הוא עצמו כבר מקומם חלק מציבור העיוורים. מחד, השם הזה כבר נקלט בחברה, הוא קצר ומעביר מסר של משהו חיובי הניתן לעיוור. נוצרה מעין מסורת סביבו. מאידך, המבצע אינו עוסק כלל באור, מדובר בכספים לרכישת אמצעים ולפיתוח שירותים ומתן מענים לצרכים מיוחדים ולכן, עניין האור איננו רלוונטי. אני סבור שיש להתחיל משאלת שם המבצע, כי כבר בו מומחשת הבעייתיות שהביאה למחלוקת סביב תשדירי השירות. בשמו מומחש שורש הבעיה.
יש בארץ כ-27 אלף בעלי תעודת עיוור. המרכז לעיוור בישראל הוא גוף הגג שמאגד בתוכו את אגודת העיוורים הישראלית הגדולה ואת האגודות של המתנדבים למען העיוורים. כמי שמיצג את ציבור העיוורים, הוא זה שמקבל את ההחלטות הנוגעות למדיניות בענייניהם.
לאור הקולות המוחים נגד המדיניות הנוכחית והמסתייגים מרוח מבצע ההתרמה, ראוי שתתקיים הערכה מחדש בנושא. כדאי להקים ועדה שתכלול נציגות של מי שהמדיניות הנוכחית מפריעה להם ופוגעת בהם וחברים בכירים ממוסדות אירגון העיוורים. הועדה תעזר בחוות דעת של פרסומאים ואולי גם של מעצבי דעת קהל בתחום הפסיכולוגיה החברתית ותגבש את מדיניות מבצע ההתרמה כולל – אופי התשדירים שיופקו. יש להניח, שהמדיניות שתגובש, תהווה פשרה בין העמדות השונות. המטרה היא, להתחשב ככל הניתן בדעות המסתיגים וברגשותיהם תוך שימוש בכלים המקצועיים שעשויים להשיג הכנסה מירבית – בלי לפגוע בדימוי העיוור בישראל.
12.12.10