היומיום שלנו מלא במחויבויות ובצפיות של הזולת ושלנו – מעצמנו. המשפחה והבית דורשים את שלהם, העבודה מציבה גל של צפיות, חברים ומכרים ושכנים – העולם כולו!
ברור לנו, שאיננו מושלמים ושבשום מקרה לא נוכל להתקרב להגשים את כל מסכת הצפיות האלו ובכל זאת – נשאר טעם לא טוב בפה עם כל החמצה ואיכזוב.
בצעירותי מצאתי עצמי משקיע יותר אנרגיה בתרוצים ובכיסוי פשלות, מאשר בביצוע הנדרש ממני. מהר מאד עמדתי על כך, שיותר מסיבה אחת לאי עשייה זו בעצם ההגדרה של – תירוץ! (כנאמר: "אינני קונה דירה בגלל שלוש סיבות, הראשונה – אין לי כסף… – מה כבר משנות הסיבות הנוספות?).
קראתי באיזה מקום, שסבתו של גיבור הספר אמרה, ששקרן צריך זכרון טוב במיוחד. אין ספק, שהאנרגיות שמשקיעים בכיסוי שקרים עולות לרוב בהרבה על אלו שדרושות כדי להתמודד עם הצגת האמת. נכון, יש אנשים שבאמת קשה לעמת אותם עם אמיתות לא נוחות להם ויש גם כאלו, שאנחנו סבורים שעלינו להגן עליהם מפני האמת העירומה; אך לרוב – הרבה יותר פשוט ומשתלם להציג דברים כהווייתם.
נראה שמהלך החיים הוא המורה הטוב ביותר ללמדנו לקח זה. יש מי שלומדים אותו מהר יותר ויש מי שהרבה יותר לאט ונכון – יש שאינם מפיקים לקחים וגם בהתקדמם במעגל חייהם קשה לנו לסמוך על מילה שלהם, יש להניח שמה שמסכמים איתם בעצם קטן הסיכוי שיוגשם. יש לי חברות וחברים, שכשאני קובע איתם פגישה, אני יודע שהיא תתקיים. יש כאלו, שכמעט ברור לי בעת קביעת הפגישה, שמסיבות רבות ומגוונות סביר למדי שהפגישה לא תצא לפועל.
אנשים מבטיחים לי לברר משהו עבורי ובעת ההבטחה אין לי ספק שהם מתכוונים לעשות זאת למעני, אולם, יש מי שאחרי כמה דקות שוכחים מזה ואחרים שהבטיחו – פשוט מקיימים!
אז נכון, כולנו רק בני-אדם ואל לנו לצפות למושלמות לא שלנו ולא של זולתנו, אבל, אני מדבר על דפוסים ולא על היוצאים מהכלל, שרק מעידים על הכלל – לחיוב ולשלילה.
(כאן הפסקתי כדי לגשת להתקשר שוב לאמא מקסימה של חברה, שמתגוררת בבית-אבות וטרם השגתי אותה כדי לאחל לה שנה טובה. גם כעת איננה בחדרה והשאלה היא, כמה דבקות אגלה במטרה עד שאשיג אותה ואגשים את רצוני לברך אותה. כמובן שאני יכול להסתפק בתירוץ האמיתי, שכבר ניסיתי כמה וכמה פעמים להשיגה והיא, הפעלתנית הזו, פשוט מתרוצצת.)
לגבי כל ה"צריך" בחיינו, עלינו פשוט לגשת לתכונה נפלאה שאנחנו מנסים לפתח במשך שנים רבות: "אחריות!" מדובר באחר-יות, ראיית האחר או ההתיחסות הבוגרת לזולתנו. נכון, הנסיון ילמד אותנו, כי בסופו של דבר מדובר בהתיחסות בוגרת ומתחשבת בעצמנו, כי
ההרגשה בעת ביצוע מאוויים ומילוי צרכים עשויה להיות מאד מספקת ומרגיעה.
אז איך משפרים את ההתמודדות שלנו עם כל ה"צריך" האלו?
תחילה נשנן לעצמנו, שאכן איננו מושלמים ומה שלא נעשה, נמשיך לפשל פה ושם ואם אכן רק פה ושם – זו כבר התקדמות יפה.
כדאי לנו גם לזכור את מאמר ספר משלי:: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו!" (כ"א, 23). נבטיח ונקבל על עצמנו מה שנראה לנו שנבצע. עדיף לומר: "לא", לסרב ואף להתחמק בבירור, מאשר לומר "כן" ולקבל על עצמנו ואחר-כך להיות טרודים בגין אי העשייה או תירוץ אי הביצוע.
יש מי שרושמים "צרכים" כיעדים לביצוע ואז מסמנים כל יעד שבוצע. זה גם טוב כסייוע לזכרון, שהוא לא מה שהיה פעם וגם מאפשר להתעודד כשמביטים ברשימה ורואים שאנו מתקדמים בעמידה במחויבויותינו.
לא אוכל לחמוק מהתייחסות לעובדה, שהדברים נכתבים בעשרת ימי התשובה, הזמן המתאים מכל לעריכת חשבון נפש:
ראוי אפוא לגמור בדעתנו (אני מרבה לחזור לביטוי נפלא ומועיל זה!) להשקיע יותר באמינותנו, בדימויינו החיובי כאחראים. זה עשוי לקדם אותנו ולעשותנו ממש רציניים!
09.10.05