קבלה עצמית

בפורום מטפלים עם עיוורון, החל דיון העוסק בהשפעת עיוורונו של המטפל על הקשר הטיפולי ועד כמה נכון שיחשוף את מצבו בפני מטופליו.

למדנו כי, מי שרוצה שיאהבו או יעריכו אותו, צריך קודם כל לאהוב ולהעריך את עצמו. מסתבר, שאמירות אלה, שנחשבות לעממיות, יש בהן אמת מקצועית גדולה.

את חוסר הביטחון שלנו אנחנו משדרים חזק אם נרצה או לא נרצה. לפעמים, ניסיונות הסוואה בדמות בטחון מופרז, קלים יותר לזיהוי. אבל, כאשר לא מדובר במשהו קיצוני, קצת יותר קשה להבחין במצבים אלו.

בחיבורי "הקשה הקל והקל הקשה", ציינתי את הקושי הגדול יותר שיש לאדם המאבד ראייתו ושנעזר בשרידיה, לעומת מי שהוא עיוור מוחלט. יש שאיבוד הראייה נמשך זמן רב ומתרחש באופן מאד הדרגתי ויש שהראייה מידרדרת די מהר או נפגעת כליל באירוע פתאומי (תאונה, קרב). בשני המצבים, האדם נדרש לכוחות נפש גדולים כדי להסתגל לשינוי המתרחש כאשר על הכל מעיבה חרדה מפני העתיד. אנרגיות נדרשות להתמודדות בהווה, להסתגלות הטכנית והרגשית ולהתמודדות עם החרדה מפני הצפוי לקרות בעתיד.

כאשר כל זה קורה לבן-אדם שהוא גם איש מקצוע העובד כמטפל, הוא נושא על כתפיו את מעמסת העבודה הרגילה, שגם היא כשלעצמה תובענית מאד מהבחינה הרגשית וכל זה נוסף למה שפירטתי קודם. אין ספק, שמדובר בנטל כבד מנשוא וקשה לחשוב שאדם יעבור אותו בשלום בלי עזרה משמעותית. זה אומר, שלדעתי, כדאי וחשוב למטפל העובר משבר מהסוג המתואר, להעזר בעצמו בטיפול.

כדי לצמצם חרדה והתמודדות עם חלקים סובייקטיביים מעיקים ומכבידים, מודעות עצמית מסייעת להגיע לקבלה עצמית, שעוזרת מאד להרגעה.

הסכנה היא, שהמצבים המשבריים סביב איבוד הראייה, ידרשו כל כך הרבה משאבי נפש, עד כי תיפגע יכולתו של המטפל המתעוור לגייס די אנרגיות לטפל בזולתו. אבל, ככל שנושא העיוורון מוכר ככבד בתפיסות החברה הרחבה, עדיין ישנם בחיי מטפלים מצבי משבר קשים בעלי תוכן אחר ואותה סכנה קיימת גם בהם. אובדן קרוב או מחלה קשה של אדם יקר ואף מצב חולי אחר של המטפל עצמו, אלו רק דוגמאות למה שאני מתכוון אליו. כלומר, בחיים כמו בחיים, לכולנו עליות וירידות ברמה בה אנו פנויים נפשית ורגשית להקשבה ולהתייחסות לזולת ובכללם – המטופלים שלנו.

במצבים כאלו, קיים חשש של המטפל לשתף את מטופליו במצוקתו שלו, שהרי, בדיוק למטרה כזו מגיעים הם אליו וצרותיו אמורות לעניין כל אחד אחר אבל לאו-דווקא אותם! קיימות גישות טיפוליות בהן ממש נאסר על המטפל להביא את עצמו או דוגמאות בהן עוסקים בחייו ה"פרטיים". הרבה יותר מקובלת הגישה לפיה שימוש המטפל בעצמו כאמצעי פותח ומקרב וממחיש – הוא בהחלט ראוי, כל עוד איננו שוכח כי הוא המטפל וכי הדברים הרלוונטיים יש להם מקום אבל במידה.

כך הגענו בעצם לשאלה, עד כמה נכון לשתף מטופל במה שעובר על מטפלו כאשר זה האחרון נמצא במשבר כתוצאה מתהליך איבוד ראייתו. ברור, שהימנעות מוחלטת משיתופו של המטופל, משמעה מאמצי הסתרה והשקעת אנרגיות גדולות בכיוון הזה, אנרגיות שודאי דרושות למטפל למטרות הרבה יותר מועילות לו ולמטופל. אבל, שיתוף המטופל במשבר שעובר המטפל, עלול לאיים על המטופל הן בגלל עולם התוכן הספציפי של התעוורות והן בגלל חששות שמא במגבלה כזו יכולת המטפל להתייחס אליו ולהבינו בלי שייטיב לראותו – מצטמצמת והולכת.

החשש הגדול הוא, שמצבו של המטפל ומה שעובר עליו, יגרום לו לגלוש לשיתוף המטופל במצבו במידה כזו, שתאיים על מעמדו כמטפל. תמיד ניתן לתרץ חוסר גבולות כאלה כהכרחת המטופל להתייחס, להקשיב לזולתו, לצמצם דעות-קדומות, לפתח בעצמו אמפטיה. גם אם יש שמץ אמת בגישה זו, עדיין, רב הסיכון, שיפגע הקשר מטפל-מטופל והטיפול יתקע.

אני חוזר לנושא חיבורי ולעניין הקבלה העצמית של המטפל. בעבודה על מודעותו העצמית, הוא עשוי להבין טוב יותר מה עובר עליו במשבר איבוד הראייה והבנה זו, אמורה להבטיח שליטה טובה יותר בניהול מערכת היחסים שהוא מפתח עם זולתו בכלל ומטופליו בפרט. אם ייעזר בעזרה מקצועית, ייטיב לקבל עצמו בכל שלב שהוא עובר בתהליך המשברי וזה ייתן לו שליטה טובה במינון עירוב מטופליו במצבו שלו. כך, כשהוא מצליח יותר לקבל עצמו בכל שלב, יקל על מטופליו לקבל אותו.

לסיום אביא דוגמה אישית בה חוויתי עד כמה קבלה עצמית משפיעה על הסביבה:

בבחרותי הרביתי ללכת לבריכת גורדון בתל-אביב. כשהסתובבתי שם בבגד הים וללא ידי התותבת,שמעתי תכופות הערות סביבי: "הנה איש בלי יד" או "מסכן, אין לו יד" או "מסכן הוא לא רואה". במהלך השנים נתקלתי פחות ופחות בליחשושים מסוג זה בבריכה זו וגם ברחוב בכלל. אני זוכר כמה התביישתי להסתובב בבגד-הים וכמה אי נעימות חוויתי מהלחישות האלה שהגיעו לאוזניי. ברבות השנים, פגשתי פחות ופחות תגובות כאלה וייחסתי זאת לריבוי הנכים המסתובבים בחוצות הערים. אין ספק, שגם זה גרם לצמצום התגובות מהסוג שתיארתי כלפינו הנכים, אבל, אין לי גם ספק, שכאשר חרדתי הצטמצמה סביב מוגבלותי, שידרתי אחרת לסביבתי ונתפסתי ע"י זולתי בהתאם לכך. לא מדדתי כמובן, אבל, לדעתי עיקר השינוי נבע ממני והאופן בו קבלתי את נכותי, השפיעה עלי ועל הדרך בה תפסו ותופסים אותי אחרים גם היום.

מסקנתי היא אפוא, שעיקר העבודה צריכה להתבצע בתוך נפשו של המטפל. בד בבד עם עיבוד האובדן והסתגלותו לשינויים המתחייבים עקב ההחמרה במצבו, הוא צריך להיות ער לתהליך שהוא עובר ושממנו יוכל לשאוב כוחות וידע אישי משמעותי, בהם יוכל להשתמש בעבודתו עם מטופליו. נקודה זו פיתחתי בחיבורי: "הערך המוסף בנכה בעבודה".

29.12.12