נועה נכדתי קיבלה כמעט מצוין בסטטיסטיקה. בחורה חרוצה שעובדת ולומדת ולא אפליג בסגולותיה הנפלאות כי קצרה כאן היריעה.
נזכרתי בלימודי הפסיכולוגיה שלי באוניברסיטת בר-אילן בשנת 1966. בין השאר למדתי כמובן סטטיסטיקה. ישבתי בין עשרות הסטודנטים כשטרם מלאו לי עשרים שנה וכמעט לא הבנתי כלום מהנאמר באולם ההרצאות וממה שכתב המרצה על הלוח. לקראת סיום הקורס לקחתי כמה שיעורים פרטיים אצל אחד האסיסטנטים וניגשתי למבחן. עברתי בציון המינימום.
כעבור עשר שנים, כשלמדתי באוניברסיטת תל-אביב הסבה לעבודה סוציאלית, הייתי פטור מלימודי סטטיסטיקה בזכות הקורס שצלחתי בקושי בלימודי הפסיכולוגיה.
עברו עוד 13 שנים ואז למדתי לתואר
שני בעבודה סוציאלית ושוב למדתי סטטיסטיקה. הייתי תלמיד מצטיין. נהניתי מכל שיעור והבנתי הכול. עברתי את המבחן עם עוד איזה עשרה סטודנטים מהכיתה – בציון מאה.
זו אותה הסטטיסטיקה. היה לי ברור שהשינוי הדרמטי בגישתי למקצוע הזה נבע מהשוני בין המרצים. בתל-אביב לימדה רונית איזנבך וכל הקרדיט להצלחה שלנו – הוא שלה.
ואם נגעתי בגישה של מורים, אתרפק עוד מעט על העבר הרחוק ממש:
עודני זוכר היטב את המחנך שלי בכיתה י. בהגיעו לכיתה בבוקר בו בחן אותנו, נכנס לכיתה בסבר פנים זועף והשליט אווירת קרב. כל החרדה שליוותה אותי לקראת ההתמודדות במבחן עם חומר הלימודים, הייתה מתגמדת נוכח חווית המורה הכועס שהרגשתי. כיתה של עשרות נערים מתבגרים ודאי מהווה אתגר לא פשוט למחנך. אבל, לא פגשתי תוקף, חשתי תוקפנות.
במרום גילי ברור לי, שהרגשה כלפי מורה מהווה גורם מכריע לגבי גישת התלמיד למקצוע שהוא מלמד. כך, שמורים ומחנכים שמכניסים יותר אהבה בעבודתם, זוכים לתלמידים מוצלחים יותר במקצועות שהם מלמדים – ובכלל!