שנתיים מלאו לפטירת רעייתי האהובה, אחרי 53 שנים של רעות אמת.
והנה אנחנו בהושענא רבא, יום לפני מלאת 3 שנים לטבח הנורא שנעשה בנו.
לא פשוט בכלל בתחום האישי ולא קל ולא רגוע במישור הלאומי. בקלות אפשר לצייר את עולמנו כמקום נורא, מסוכן, מפחיד, כואב, מתסכל ומאכזב. להגיד שזה לא כך?
ואז בן האדם מתעשת ואומר לעצמו: מה עם הצד השני של המטבע? מה עם חלקנו, הצנוע ככל שהוא – של היותנו אור לגויים?
במישור האישי אני פוקד את נכסיי המשפחתיים, מה שרעייתי ואני זכינו להציב ודור ההמשך. משפחות המוצא ורמת הסולידריות והאחווה שבהן. חברות וחברים שממש נספחו למשפחה וקשה להבחין שזה לא קשר דם.
ובתחום הלאומי, חברת מופת עם ערבות הדדית, תרומה עצומה למין האנושי כולו. שורת מתנדבות ומתנדבים שאין לה סוף. לוחמים גיבורים שנחלצים להציל בכל מחיר ודוגמאות כמו מי שהצילו רק שלשום מטוס נוסעים מהתרסקות.
בתפיסה שלי, אכן: "אין ייאוש כלל!" בידנו לבחור במה להתמקד ומה ישלוט בלב מעיננו. אנחנו יכולים לכוון את עצמנו לחשוב על הדברים הנפלאים ביומיום שלנו, על כמויות האור והאהבה המקיפות אותנו וכבר פוחתת השפעתם הקשה והמכאיבה של החלקים הנוראים הקיימים גם הם. אסור לנו לעסוק ברע באופן שנחמיץ את כל הטוב והנפלא שיש לנו ושקורה איתנו. אני יודע שלא המצאתי כאן כלום, תפילת "מודה אני" כבר אומרת זאת אלפי שנים. רציתי רק להסב את תשומת הלב ולהצביע על מה שכן נמצא בידנו. להציע גיוס כוחות לעשייה תורמת ומעשירה, שתתגמל ותחזק גם אותנו.
המדור הרהורים בנגיעה אישית עודכן: 2/10/2026